אודם

ליומולדת 30 שלי רציתי לדעת איך לשים אודם אדום ממש, אבל לא הצלחתי.
כשניסיתי, נראיתי כמו ילדה שאכלה ארטיק דובדבן והכל נמרח לה. או אישה מבוגרת שאכלה ארטיק דובדבן והכל נמרח לה, שזה יותר מטריד.
אז עזבתי את זה.

ובערך פעם בשנה, לקראת היומולדת, נזכרתי, ניסיתי עוד פעם, זה יצא נורא, אז עזבתי את זה.
בגיל 33 (ואחרי שתי לידות) הרגשתי שאני צריכה לקנות אודם יומיומי, לא אדום זועק אלא משהו עדין בשביל להדגיש את השפתיים בימים עייפים. הלכתי לחנות ואישה נחמדה עזרה לי לבחור גוון וגם בסבלנות רבה הסבירה לי איך לשים אותו בצורה לא עקומה (חידוש!!)

בגלל שהצבע די קרוב לצבע השפתיים הטבעי שלי, אז גם אם טיפה פספסתי זה לא היה נוראי. ובגלל שהוא יומיומי, שמתי אותו די הרבה.
מפה לשם התחלתי לשים אותו באוטו, בחצי דקה, לפני העבודה או פגישה, או אחרי ארוחה.

בפעם הבאה שניסיתי לשים אודם ממש ממש אדום, זה נראה פחות כמו תאונה ויותר סביר. וגם ידעתי איך לתקן את מה שהתפספס.
וזהו. בגיל 35 אני יודעת איך לשים אודם אדום ממש.
לקח לי “רק” 5 שנים ועשרות פעמים שהתאמנתי עם אודם עדין שהיה הרבה יותר סלחני כלפי הידיים העקומות שלי.

וזה כל הסיפור של הפרפקציוניזם שלי.
אני רוצה להתחיל מהסוף. להתחיל מהתוצאה המושלמת ויש לי אפס סובלנות לתוצאות העקומות שיוצאות בהתחלה.
אבל העולם לא עובד ככה.
ופיתוח מיומנות ששווה משהו (כן, לשים אודם בשבילי שווה משהו) לוקחת זמן.
במקרה שלי, מה שהוריד את הלחץ מהאימונים זה השפתון העדין, הנייטרלי, היומיומי, שלא בא עם כל הציפיות של להפוך אותי לפאם פאטאל מהסרטים.

הורדת הציפיות איפשרה מקום לאימון חסר לחץ.
אימון רגיל, כזה שבסדר בו טיפה לפספס, ולתקן, וגם למחרת, וגם שבוע שאחרי. עד שהידיים לומדות.
ועד היום יש פספוסים ותיקונים- אבל פחות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *