אודם

ליומולדת 30 שלי רציתי לדעת איך לשים אודם אדום ממש, אבל לא הצלחתי.
כשניסיתי, נראיתי כמו ילדה שאכלה ארטיק דובדבן והכל נמרח לה. או אישה מבוגרת שאכלה ארטיק דובדבן והכל נמרח לה, שזה יותר מטריד.
אז עזבתי את זה.

ובערך פעם בשנה, לקראת היומולדת, נזכרתי, ניסיתי עוד פעם, זה יצא נורא, אז עזבתי את זה.
בגיל 33 (ואחרי שתי לידות) הרגשתי שאני צריכה לקנות אודם יומיומי, לא אדום זועק אלא משהו עדין בשביל להדגיש את השפתיים בימים עייפים. הלכתי לחנות ואישה נחמדה עזרה לי לבחור גוון וגם בסבלנות רבה הסבירה לי איך לשים אותו בצורה לא עקומה (חידוש!!)

בגלל שהצבע די קרוב לצבע השפתיים הטבעי שלי, אז גם אם טיפה פספסתי זה לא היה נוראי. ובגלל שהוא יומיומי, שמתי אותו די הרבה.
מפה לשם התחלתי לשים אותו באוטו, בחצי דקה, לפני העבודה או פגישה, או אחרי ארוחה.

בפעם הבאה שניסיתי לשים אודם ממש ממש אדום, זה נראה פחות כמו תאונה ויותר סביר. וגם ידעתי איך לתקן את מה שהתפספס.
וזהו. בגיל 35 אני יודעת איך לשים אודם אדום ממש.
לקח לי “רק” 5 שנים ועשרות פעמים שהתאמנתי עם אודם עדין שהיה הרבה יותר סלחני כלפי הידיים העקומות שלי.

וזה כל הסיפור של הפרפקציוניזם שלי.
אני רוצה להתחיל מהסוף. להתחיל מהתוצאה המושלמת ויש לי אפס סובלנות לתוצאות העקומות שיוצאות בהתחלה.
אבל העולם לא עובד ככה.
ופיתוח מיומנות ששווה משהו (כן, לשים אודם בשבילי שווה משהו) לוקחת זמן.
במקרה שלי, מה שהוריד את הלחץ מהאימונים זה השפתון העדין, הנייטרלי, היומיומי, שלא בא עם כל הציפיות של להפוך אותי לפאם פאטאל מהסרטים.

הורדת הציפיות איפשרה מקום לאימון חסר לחץ.
אימון רגיל, כזה שבסדר בו טיפה לפספס, ולתקן, וגם למחרת, וגם שבוע שאחרי. עד שהידיים לומדות.
ועד היום יש פספוסים ותיקונים- אבל פחות.

החירות מהצורך להיות מושלמת

בחג הפסח הזה תני לעצמך רשות, תני לעצמך את החופש לא להיות מושלמת.

בין כל המשפחה, החברים, הסלפיז, המתנות, הבגדים, הבית, הנקיונות, האוכל, לדחוס עוד משימה בעבודה לפני החופש- וואו!
זה ממש ממש בסדר לפשל בחלק מהדברים.
זה אפילו הגיוני! 
תשחררי.
ותנסי להנות כמה שאפשר 🤩

כמעט להגיע לירח, ולהתרסק.

להגיע עד לירח, וואו איזה הישג!!
להגיע עד הירח, ולהתרסק, ושכל העולם מסתכל ומצפה ואז רואה את ההתרסקות.. אין מה להגיד. 
כולנו החסרנו פעימה כששמענו על זה.

תחשבי על בחורה שלקחה חלק בפרויקט המרשים הזה.
כמה מאמצים, שעות עבודה, כמה ויתורים למען המאמץ המשותף. ובסוף, זה לא היה מספיק.
נראה לך שהיא מאוכזבת? שהיא חושבת מה היה אפשר לעשות טוב יותר?
בטח שכן.
אבל מה את חושבת עליה? שהיה עדיף שהיא לא היתה מנסה? שאם התוצאה לא מושלמת, זה לא היה שווה את זה? את חושבת שהיא כישלון?
אני מנחשת שלא.

כשאת חושבת על עצמך, על דברים שאת חולמת לעשות, או אפילו עושה כבר היום. 
כשאת עושה מאמצים להגיע למשהו שחשוב לך, גם אם זה לא להגיע לירח, אלא “רק” להתקבל ללימודים שאת רוצה או לעבודת החלומות שלך, תזכרי כמה מדהים זה לעשות את המאמץ. לעשות גם חלק מהדרך. להגיע כמעט.
כמה מדהים מצדך להעז לנסות.
כמה חשובה הדרך שאת עושה ומה את לומדת על עצמך בה.
גם אם לא תגיעי עד הירח, או שתגיעי וברגע האחרון זה יתרסק.

התוצאה המושלמת היא לא הדבר היחיד שחשוב.
העובדה שאת מוכנה לנסות, ומשקיעה זמן ומאמצים, בלי שיש לך מושג אם בטוח בסוף תצליחי, היא הדבר המדהים.

איך להימנע מביקורת?

יש רק דרך אחת להימנע מביקורת:
אל תעשי כלום, אל תגידי כלום ואל תהיי כלום.
אריסטו

לפילוסופים היוונים האלה היו כמה יציאות טובות…⁣
כי אם בכל מקרה נקבל ביקורת, לא עדיף שנעשה כבר משהו בחיים האלה??⁣
חומר למחשבה ✨⁣
נשמח לשמוע בתגובות על דברים שהיית רוצה להעז לעשות אם היו מבטיחים לך שלא היית מקבלת עליהם ביקורת!