כשהמושלם פוגש את המציאות

יש משהו נוראי ומשהו משחרר ומשהו כיפי וגם מפחיד ומרגש בלהרוס משהו יפה.

ולפעמים נולד דווקא אז היופי המיוחד הזה של פעולה אקראית, לא מתוכננת, שלא יכולנו לדמיין איך היא תיראה עד שממש הלכנו על זה.

המקום בו התוכניות שלנו, והאימונים שלנו, והכשרון שלנו, פוגשים את המציאות. ומה קורה אז ברגע הזה.

כדי לעשות טוב יותר, את חייבת לעשות

אין נוסחת קסם.

אין איזו שיטה שאם אני אתכונן מספיק, הכל ילך לי בפעם הראשונה. לא בדברים ששווים משהו, לא בדברים הגדולים באמת שאני רוצה לעשות בחיים האלה.

כל דבר ששווה לעשות, ששווה להתגאות בו, דורש אימון. וזה אומר, עם כל הבעסה, שבהתחלה- זה לא יילך כמו שרצינו.
זה אומר שאם אני חולמת להוציא אלבום, או לעשות סרט, או להיות מנהלת, או להפיק אירוע בעבודה, או להתקבל ללימודים, או בעצם כל דבר- אצטרך להתחיל מאיפשהו. להתחיל מעשייה, לפעמים גרועה, לפעמים כושלת לגמרי, לפעמים סתם בינונית.
וככה – רק ככה- אפשר ללמוד, להשתפר, ולהגיע לעשות טוב יותר.

זה כואב לא להצליח.
זה כואב לראות כל פרט שהשתבש, כל ויתור שעשינו לעצמנו בדרך, כואב לנו לראות את הדברים האלה, אפילו כשאחרים לא רואים אותם.

אבל זה ממש ממש כואב לוותר על לנסות. כי זה אומר שויתרתי על החלומות שלי.

אל תוותרי. תעשי.